תאי לחץ נבנו בראשיתם לטיפול בצוללנים שעלו לפני המים מהר מדי. לאחר מכן השימוש הורחב לטיפול במחלת הגבהים וכן בהרעלת פחמן חד חמצני (CO). בישראל היו שני תאי לחץ באזורים שבהם היו צוללנים, מפרץ חיפה ואילת. לאחר מכן נרכשו תאי לחץ על ידי בית החולים אלישע והמרכז הרפואי שמיר (אז בית החולים אסף הרופא) ולאחרונה גם על ידי המרכז הרפואי איכילוב-תל אביב. לצד תאי הלחץ המעטים במערכת הציבורית קיימים מרכזים פרטיים המגייסים לקוחות לטיפול בתאי לחץ מסוגים שונים, כאשר השיווק מתבסס על הבטחות מרחיקות לכת למזור ולהקלה בשורה אין סופית של מצבים קליניים.
רשימת המחלות והמצבים לגביהם נטען כי לתאי הלחץ יש השפעה חיובית כוללת: פיברומיאלגיה, שיקום לאחר טיפולים אונקולוגיים, כאבי גב, שיקום לאחר אירוע מוחי, ילדים על הספקטרום האוטיסטי, חולי אלצהיימר, וכן חוזרת הטענה כי שהייה בתאי לחץ יכולה לשפר את הפעילות המוחית ולשפר ביצועים גם לאנשים בריאים וכן לשפר תפקוד מיני ועוד כהנה וכהנה, כיד הדמיון הטובה של המפרסמים.
משרד הבריאות ושירותי בריאות כללית נותרו מסויגים לגבי התועלת שבתאי הלחץ ובלמו, עד כה, את התפשטותם למוסדות בריאות ציבוריים נוספים. חלק ממנהלי בתי החולים הפעילו לחץ כדי לקבל אישור לרכישת תאי לחץ, כאשר המוטיבציה הברורה היא תוספת הכנסה לבית החולים.
בדיונים בכנסת, שהפופוליזם שולט בהם, עלו טענות בדבר "הזנחת" עשרות אלפי חולים שתאי הלחץ עשויים כביכול להצילם. בלחץ חברי הכנסת ולוביסטים של גופים מסחריים, משרד הבריאות כלל בסל הבריאות את השימוש בתאי לחץ להוריות מעטות ובהן אוסטיאומיאליטיס שאינה מגיבה לטיפול, נמק רקמה במצבי איסכמיה, חסימה חריפה של עורק, אנמיה קיצונית, שתלי עור שלא התאחו, טיפול בפצעים קשיי ריפוי, טיפול בנזקי קרינה לרקמה רכה ולעצם, וזאת בנוסף להתוויות הקלאסיות: תסחיפי אוויר, דקומפרסיה, גנגרנת גז והרעלת CO.
בניגוד לאמונה הרווחת בין רופאים רבים כי מתן חמצן בריכוז גבוה מומלץ כיוון שאם לא יועיל לא יזיק, יש עדויות רבות לנזק לשריר הלב מנשימת חמצן בריכוזים העולים על 30%
עמותות שונות הוקמו ותורמים עתירי ממון מזרימים כספים כדי לעודד הקמת תאי לחץ נוספים והרחבת השימוש בהם. המשותף לכל הגופים הדוחפים להרחבת השימוש בתאי לחץ הוא הקשר הרופף בין הטענות ליעילות ולתוצאות הפלא של הטיפול בתאי הלחץ, לבין המידע הרפואי הקיים שהוא מסויג, לא שלם, מראה סיכוי לתועלת במספר קטן של מצבים מוגדרים ולגבי מצבים שכיחים רבים, כולל מסד נתונים המראה בעליל העדר יעילות.
ללא חמצן אין לנו חיים. אולם, האם יותר חמצן משמעו יותר חיים, או חיים בריאים יותר או ארוכים יותר? האם בכל מצב שבו קיים חוסר יחסי בחמצן לכל הגוף או לרקמות ספציפיות, אספקה חיצונית של חמצן תמנע נזקים? או שמא, כמו במערכות רבות אחרות בפיזיולוגיה של האורגניזם החי, למחסור, אך גם לעודף, יש השפעות שליליות לעומת שיווי המשקל הרגיל?
השאלה של אספקת חמצן בריכוזים גבוהים במצבי חירום וסקולריים וקרדיאליים נדונה בספרות הרפואית בהרחבה. בניגוד לאמונה הרווחת בין רופאים רבים כי מתן חמצן בריכוז גבוה מומלץ כיוון שאם לא יועיל לא יזיק, יש עדויות רבות לנזק לשריר הלב מנשימת חמצן בריכוזים העולים על 30%. לאחר אירוע לבבי חד, נשימת חמצן בריכוז של 40% למשך 20 דקות גורמת לירידה בתפוקת הלב ולעלייה בתנגודת היקפית. יתרה מזו, בחולים שסבלו מתעוקה עקב מחלה של שלושה ענפים, מתן חמצן בריכוז גבוה גרם לירידה בזרימת הדם בכלי הדם הכליליים. בחולי לב שריווי החמצן בדמם הוא 90% או יותר, מתן חמצן אינו מעלה את זמינות החמצן לרקמות.
מספר מחקרים שבדקו את השפעת מתן חמצן לאחר שבץ מצאו עלייה בתמותה. לכן, המלצות האיגוד האמריקאי לחקר שבץ המוח כוללות אזהרה מפני שימוש בחמצן בשלב החריף של שבץ מוחי
כבר בשנות השישים של המאה העשרים נמצא כי מתן חמצן גורם להתכווצות כלי דם עורקיים. המנגנונים האחראיים להשפעה זו של חמצן עודף הם מחוץ להיקף רשימה זו, אך הדברים ידועים ומוכרים זה עשרות שנים. גם במצבי אי ספיקת לב, מתן חמצן בריכוז גבוה גורם לירידה בתפוקת הלב ולעלייה בתנגודת ההיקפית.
הזהירות הנדרשת במתן חמצן לחולי ריאה מוכרת היטב. מתן חמצן בריכוז גבוה במצבי החרפה של מחלת ריאות חסימתית כרונית גורם, חד משמעית, לעודף תמותה. בדיקות המודינמיות בנבדקים בריאים הראו כי היפראוקסמיה למשך 10-15 דקות גורמת להתכווצות של עורקי הקרוטיס ולירידה בשיעור של 20%-35% בזרימת הדם למוח.
מטה-אנליזה שנערכה על ידי מכון Cochrane על ההשפעה של שהייה בתאים היפרבריים על הנזק השארי לאחר שבץ מוחי חריף, לא מצאה השפעה על שיעור התמותה ואף לא על התוצאים של הקיפוח הנוירולוגי בין הקבוצה המטופלת לקבוצת הבקרה. מספר מחקרים שבדקו את השפעת מתן חמצן לאחר שבץ מצאו עלייה בתמותה. לכן, המלצות האיגוד האמריקאי לחקר שבץ המוח כוללות אזהרה מפני שימוש בחמצן בשלב החריף של שבץ מוחי.
חיפוש יסודי בספרות הרפואית אינו מצליח למצוא מאמרי מחקר המראים השפעה מיטיבה, אובייקטיבית, של הטיפול ההיפרברי במצבי דמנציה מכל סוג שהוא ואף לא השפעה על כושר הריכוז או יכולת פתרון בעיות באנשים בריאים
השאלה של מתן חמצן בריכוז גבוה במצבי הלם ספטי נדונה בהרחבה. גם במצבים קליניים אלה לא נמצאה תועלת במתן חמצן. ההמלצות העדכניות של האיגודים למחלות זיהומיות לגבי הטיפול בספסיס כוללות שמירה על ריווי חמצן בשיעור 88%-95% (Cornet AD et al. Crit Care 2013;17:313).
חיפוש יסודי בספרות הרפואית אינו מצליח למצוא מאמרי מחקר המראים השפעה מיטיבה, אובייקטיבית, של הטיפול ההיפרברי במצבי דמנציה מכל סוג שהוא ואף לא השפעה על כושר הריכוז או יכולת פתרון בעיות באנשים בריאים. מעט המחקרים שבדקו סוגיה זו, בשיטות המקובלות של מחקר קליני מבוקר, לא מצאו הבדל בין קבוצות הטיפול לקבוצות הבקרה (לדוגמה, Neuropsychol Rev 2022;32:99). מאמרים שפורסמו בעקבות מחקרים קליניים מבוקרים אינם מראים השפעה מיטיבה על נפגעי מוח לאחר שבץ או לאחר טראומה (Rokswold SB et al. Neurology2010;112:1080, Harch PG et al. Med Gas Res 2020;10:8).
תא הלחץ החדש ב"איכילוב". צילום: ליאור צור/ דוברות בית החולים
הספרות המתארת השפעה חיובית על המוח היא אנקדוטלית, או דיווח על מחקרים בחיות ניסוי או מחקרים, מעניינים מאד כשלעצמם, על הפיזיולוגיה או הכימיה המולקולרית של תאי המוח. אין זו הדוגמה היחידה שבה מחקרי בסיס מראים אפשרויות להשפעה קלינית של התערבות כלשהי, אולם אז מחקרים קליניים מבוקרים אינם מצליחים לשחזר את ההצלחה של המחקר הבסיסי.
זולת ההוריות המקוריות לטיפול היפרברי, התחום היחיד שבו נרשמות הצלחות הוא הפצעים קשיי הריפוי ומביניהם הדגש על רגל סוכרתית. הימצאות של חיידקים אנארוביים בפצעים אלה ומיעוט אספקת דם לאזור הנגוע בחלק מהחולים הם נימוקים תיאורטיים ליעילות אפשרית של תאי הלחץ במצבים אלה. בדיקת הספרות מראה תמונה שרחוקה מלהיות חד משמעית. מבין המאמרים הרבים מאד בתחום זה רק מעטים עונים לקנה המידה של מחקר קליני מבוקר שניתן להסתמך על ממצאיו. מבין עבודות אלו, מעטות מראות השפעה חיובית בת קיימא.
סקירה מקיפה של הספרות (Robin J et al. J Vasc Surg 2020;71:682) מאפשרת לקבוע כי בחולים הסובלים מ-PVD ומפצעים קשיי ריפוי, הטיפול בתאי הלחץ עשוי להקטין את הסיכון לקטיעה. בחולים אחרים, בעיקר ברגל סוכרתית ללא קיפוח באספקת הדם, המחקרים המבוקרים מראים שיפור בנקודות ביניים שונות אך בתוצאה הסופית - שיעור הריפוי מצד אחד ושיעור הקטיעות מצד שני - לא נמצא הבדל בין קבוצת הטיפול ב-HBO - hyperbaric oxygen, לבין קבוצות הבקרה.
מעניין לקרוא את ההמלצות של ועידת הסכמה אירופאית מ-2016 ביחס להוריות הטיפול ב-HBO. המלצות חד משמעיות (דרגה A) אינן קיימות כלל. המלצות דרגה B נרשמו לגבי מספר מצומצם של מצבים ובהם: שבר מעיכה של גפה, פצעים קשיי ריפוי, נמק של ראש הירך, נמק לסת לאחר קרינה ולמניעת נמק עצם כתוצאה מקרינה (Mathieu D et al. Diving Hyperbaric Med 2017;47:24), ותו לא.
סיכום
הטיפול בתאי לחץ שבהם ריכוז החמצן הוא 100% והלחץ גבוה מאטמוספירה אחת יעיל בטיפול בצוללנים שעלו מהר מדי אל פני המים, במחלת גבהים ובהרעלת פחמן חד חמצני. קיימת, ככל הנראה, יעילות מוגבלת במספר מצבים של פצעים קשיי ריפוי, במיוחד כאשר קיימת הפרעה באספקת הדם לאיבר הנגוע.
עד כה לא הוכחה יעילות של טיפול זה במצבים קליניים חריפים או כרוניים אחרים. לטענות בדבר יעילות הטיפול במניעה או בצמצום נזקים לאחר טראומה למוח או לאחר אירועי מוח, אין בסיס עובדתי. אין כל הוכחה ליעילות הטיפול בדמנציה מכל סוג, כולל אלצהיימר. אין הוכחה לשיפור בתפקוד המוח או בתפקוד מערכת כלשהי באנשים בריאים.
לקריאה נוספת: תשעה ראשי איגודים מקצועיים בהר"י מתנגדים לשימוש בתאי לחץ
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
